סוף עונת התדמיות #1

המחשבות על לכתוב טור אישי יושבות אצלי כבר למעלה משנה. ארגז הרגשות שהפך למילים מהדהדות ודעות נוקבות חיפש פורקן ולרוב מצא את מקומו בהרס עצמי מעורר השראה. בטור אישי וחשוף אביא נקודות מבט חדשות שינסו לדייק לכולנו את הדרך.אדבר על הכל, כולל הכל. שימו את הפילטרים בצד, התחלנו.

הקטע של להיות שנים מאחורי הקלעים ופתאום לעבור לפרונט מעביר בי פחד שאין לתאר. תוסיפו לדבר הזה גם להביע את דעתי באופן קבוע על "נושאים בוערים" בפומבי וזהו, אין אותי. לא, בנוגע למשפט האחרון לא היה שם פחד רגיל אלא אמונה פנימית שאין לקול שלי מקום ועל כך אכתוב גם אכתוב. אז הודות למאורעות החיים וביניהם יציאה מהארון, "מגיפת קץ האנושות", וכן, צריך להודות גם לדיכאון שהגיע לבקר, יצאתי למסע של דיוקים והמסע הזה יגיע לכאן, סגול על גבי לבן, ללא פילטרים.

על מה אכתוב? על תודעת חופש, יזמות, בחירה, התפתחות אישית, סטיגמות והגדרות, קריירה, פוליטיקה, קהילה גאה, חינוך ועוד מלא, על מלא. לא אחסוך במילים ובין היתר אשים מראה לכמה אנשים וארגונים - יהיה מרתק. יותר מהכל, אשתדל להביא בכל פעם אליכם (וגם אליי) נקודות מבט חדשות למחשבה על איך לדייק את החיים שלנו, של כולנו, כל פעם, קצת. כי הגיע הזמן שנסכים לעצמנו לחיות את החיים, בדיוק.

מי יקרא את הטור שלך לעזאזל?

לכתוב טור? נו באמת. מי יקח אותך לעיתון? ומה את קשורה? ומי מכיר אותך? ואת לא בברנז'ה ואת מי את מעניינת בכלל? ואין בזה כסף ואין לך בכלל עיתון ותצניעי את הדעות שלך ואת חיה בסרט ואת ואת ואת ואת. ששש... קאט. ככה. יומם וליל המחשבות האלה התרוצצו לי במוח ברגע שעלתה במוחי המחשבה להתחיל לכתוב טור. לאט לאט, יחד עם הפחדים, הצלחתי לראות את זה קורה. מעבר לכך, לאור ההבנה שאני בוחרת בחופש מוחלט להביע את דעותיי, החלטתי ללכת על טור עצמאי - ללא פילטרים אמרנו לא? המילים שנאספו בתוכי, בלי להתכוון, מחפשות את הדרך החוצה וסוף סוף הן יקבלו את המקום הראוי להן גם בעולם החיצון.

הפחד שלא יקראו את הטור הזה, התהפך למחשבה ולהבנה שיש איי שם אנשים שהמילים כאן יוכלו להאיר בתוכם את הדרך ושאולי באמצעות מילה אחת שיקראו כאן, אם יקראו, זה ישנה למישהו או מישהי את החיים לטובה, מי יודע. מאז, כשעולה במוחי המחשבה מי יקרא את הטור שלך לעזאזל? אני מחייכת לעצמי מבפנים ואומרת: נו מילא, אולי בכל זאת יקראו אז אל תכתבי יותר מדי שטויות ואל תשרפי את כל הגשרים והקשרים. אם בכל זאת יעיפו מבט, הלוואי שבאמצעות המילים שיכתבו כאן את אשכרה תוכלי לעזור לאחרים לדייק את החיים שלהם ולהשאיר בעולם הזה משהו טוב. אם לא? מקסימום תקראי את. רק את. כי הטור הזה יסמל עבורך שניצחת, בכל פעם מחדש.

"אולי בכל זאת יקראו אז אל תכתבי יותר מדי שטויות ואל תשרפי את כל הגשרים והקשרים. אם בכל זאת יעיפו מבט, הלוואי שבאמצעות המילים שיכתבו כאן את אשכרה תוכלי לעזור לאחרים לדייק את החיים שלהם ולהשאיר בעולם הזה משהו טוב."

סוף עונת התדמיות

בואו נודה באמת, עידן "התדמית המושלמת" שהביאו איתן הרשתות החברתיות מתחיל להתפרק. הפער בין החיים שלנו במציאות לבין התדמית שאנחנו מייצרים ברשתות החברתיות או כלפי חוץ בפגישות, בעבודה, בכנסים ובאירועים – הלך וגדל עם השנים והפער הזה כבר נראה לעין. האותנטיות נכנסת יותר ויותר למשחק ואנחנו כבר מזהים מרחוק אנשים שלא אמיתיים איתנו. כן חביבי, גם לך רואים. אפשר להגיד את זה חברים: לא, לא הכל מושלם. כן, יש לכולנו קשיים. המרדף הזה אחר "התדמית המושלמת" גרם לכולנו "לעבוד" בלהראות שאנחנו מאושרים או לחילופין יצר לנו מצג שווא שאצלנו הכל שיט אבל אצל החברים שלנו בטח מושלם: יש להם הכל, הם מאושרים, עובדים בתפקיד חייהם ונהנים מכל רגע, מרוויחים גבוה, בזוגיות מושלמת, ילדים שנרדמים בשמונה בערב ומתקלחים לבד בלי צעקות. כן, בטח. אז הרשו לי לנפץ את זה: זה פשוט כבר לא עובד. כאילו על אמת, לא מה שאנחנו מנסים לייצר ולא מה שאתם רואים על החברים שלכם. כל זה ועוד לא התחלנו לדבר על אנשים שיוצרים לעצמם תדמית ערכית ומדהימה כלפי חוץ ומאחורי הקלעים אשכרה עושים דברים שפוגעים באחרים. כן, מבטיחה, גם על זה נדבר.

סוף עונת התדמיות, התחלנו.

"הודות למאורעות החיים וביניהם יציאה מהארון, "מגיפת קץ האנושות" וכן, צריך להודות גם לדיכאון שהגיע לבקר, יצאתי למסע של דיוק החיים והמסע הזה יגיע לכאן, סגול על גבי לבן, ללא פילטרים."

השורה שעדיין לא נכתבה

יש משהו מפחיד בלהבין דברים חדשים על מה שלימדו אותנו כל החיים. תבניות תבניות, הגדרות הגדרות מתנפצות להן בפנים אם באמת מאפשרים להן. האמת? יש בזה משהו מפחיד כי שנים של תכנות חברתי ועצמי לא הכינו אותנו לעובדה שאפשר לחשוב אחרת, לשאול שאלות ולצאת מהשורות והתבניות. שנים של מסגרות ותפיסות לימדו אותנו ללכת בתלם והמעז לשאול ולפעול למען מה שעושה לו טוב – סופו מחוץ לשורה. אך אם מביטים לזה בעיניים אפשר להבחין שנכנסנו לתקופה מרתקת בה אנשים לאט לאט מסכימים לעצמם לא רק לצאת מהשורות אלא לכתוב שורות ומחברות מטעם עצמם. כן, זה כרוך במחירים אבל אם נעז להקשיב לעצמנו באמת, נראה שלמרות שיש בזה קושי עצום, תמיד יש שם שורה שעדיין לא נכתבה ומחכה רק לנו שנכתוב אותה - מחוץ לשורות שכבר לא מתאימות ורלוונטיות לנו.

אז בואו ניקח דף ועט ופשוט נתחיל לכתוב.

אל תתפשרו, תדייקו.

יונה.