להגביר את הטוב #3

השבוע עשיתי ניסוי והדלקתי טלוויזיה. אחרי עשרים דקות נזכרתי למה הפסקתי לצפות בשידורי השיווק הללו וזה חיזק אצלי את ההבנה שכדאי וחשוב להגביר את הטוב.

האלימות מתחילה באולפנים

גילוי נאות, אני לא רואה טלוויזיה כמעט בכלל. מאז תקופת "מגיפת קץ האנושות" בה ראיתי במו עיניי איך חבורה של אנשי שיווק בחליפות עושים שטיפת מוח אינטנסיבית, מפמפמים רעל, אלימות ופחד ופוגעים הלכה למעשה בכל אזרחי המדינה – סיימתי עם הדבר הזה. השבוע עשיתי ניסוי קל והדלקתי את הטלוויזיה בזמן החדשות. מה ראיתי? את אותם אנשי השיווק של בעלי ההון, יושבים "ומנתחים" את מצב המדינה: זעם, כעס, רוע ודיכאון.

ללא מעצורים, בטון ברור וחד כל אחד זרק את משנתו "הצודקת", המפלגת, הבלתי אובייקטיבית בעליל "והרביצו" תורה: ההוא מושחת, ההיא לא טובה והאלימות בחינוך וכבישים? איך בכלל הגענו אליה, מוזר.

רק דבר אחד הם שכחו: את עצמם. מדי ערב, במשך יותר משעה אנשים עם פרצוף זעום וחליפה יושבים על מרקע הטלוויזיה וזורקים, יחד עם הפוליטיקאים, אלימות כלפי הציבור שרואה אותם. זורעים רעל וכוח, שוכחים לשתף בגילוי נאות עם מי סגרו מה, מול מי ועם מי הם עובדים מאחורי הקלעים ועוד. הם שכחו, שממש לפני רגע, פמפמו אלימות ופחד במסווה של "קץ האנושות", קראו יחד עם הפוליטיקאים באופן ברור למרר את החיים של האזרחים, לנדות אותם מהחברה, התירו רסן להתנהג באלימות ופעלו יום וליל לסגור ילדים ומבוגרים בבתים שלהם. כאילו באמת, מה חשבתם שיקרה? גמל, דבשת, נעים מאוד.

"יש המון אנשים בישראל שעדיין צופים בהם בכל ערב מחדש ושותים את הכותרות המרעילות והמפחידות שהם נוטעים בהם במוח. רק שאנחנו שוכחים משהו פשוט: הם לא רוצים בטובתנו אלא בטובת הרייטינג"

כך עד היום, הפוליטיקאים ואנשי התקשורת יושבים שם, זורעים בנו את משנתם הרעילה ואחר כך גם שואלים איך ומה זו מכת האלימות הזאת בחינוך, בכבישים, במקומות ציבוריים. מה שנקרא: הפגעת וגם שאלת. הבדיחה שוב, על חשבוננו. האמת? כאב לי שאשכרה יש המון אנשים בישראל שעדיין צופים בהם בכל ערב מחדש ושותים את הכותרות המרעילות והמפחידות שהם נוטעים בהם במוח. רק שאנחנו שוכחים משהו פשוט: הם לא רוצים בטובתנו אלא בטובת הרייטינג: ככל שיהיה יותר מוקצן ומפחיד ככה יותר אנשים יראו אותם ואם מדובר על פוליטיקאים? יותר אנשים "יריבו" עבורם. כבר ציינתי שזה עצוב?

אז אני לא יודעת אם אתם רואים טלוויזיה ועוד יותר אם רואים חדשות (על כל התצורות) רק בבקשה בפעם הבאה שהם מספרים לכם על אלימות, תזכרו שזה מתחיל ממש אצלם באולפנים ותשאלו את עצמכם: האם האדם בחליפה שיושב מול המצלמה באמת רוצה בטובתי? התשובה היא ברוב המקרים לא, הוא רוצה בטובת הכוח וחשבון הבנק שלו. ללא הבדל דת, גזע ונטייה מינית או פוליטית. תנתקו את הטלוויזיה, שמחתי לעזור.

בלי עין הרע

השבוע התקשרתי לחברה ושאלתי אותה אם היא מאמינה בעין הרע. דנו בזה מספר דקות והבנתי, כמוה, שאני לא סגורה על האמונה הזאת. תחשבו על זה, מתי בפעם האחרונה סיפרתם לאחרים שטוב לכם או שאתם מתרגשים ממשהו שאמור להגיע אליכם? יצא לכם? לא, אני לא מתכוונת לתמונות מפולטרות שמראות כאילו אתם על גג העולם אלא משהו כזה: "היי, מה נשמע?" –"טוב, אצלי מדהים, אני מאושרת, דברים מסתדרים לי, אני מחייכת לעצמי במראה". משהו כזה - יצא לכם? לא אה? אל תרגישו רע, אתם לא הראשונים ולא האחרונים.

לאורך כל חיינו התרגלנו לדבר על הרע, על הלא טוב, שאנחנו באמת ובתמים מפחדים לדבר שקורה לנו דברים טובים שמא הם יברחו לנו בין הידיים ואז הכל ישתבש. דפוסים ואמונות נטמעו בנו והתרגלנו לעובדה שהסטטוס קוו בחיינו הוא קושי ואתגר ומנגד, החלק המינורי הוא האושר שאסור לדבר עליו. כך שאנחנו מנסים לתפוס את רגעי הטוב הפנימיים רק אצלנו שמא הם יעלמו מהר כי זה מצרך נדיר כאן. אם הם כבר מגיעים אותם הרגעים הטובים, אז אנחנו מתנצלים, מסתירים, מבוישים ונבוכים, חס ושלום שידעו שטוב לנו באמת.

"לאורך כל חיינו התרגלנו לדבר על הרע, על הלא טוב, שאנחנו באמת ובתמים מפחדים לדבר שקורה לנו דברים טובים שמא הם יברחו לנו בין הידיים ואז מהר הכל ישתבש"

ואולי ננסה אחרת? דווקא בעידן של היום, כשהאותנטיות תופסת תאוצה, לצד הדברים הלא טובים שאנחנו נוטים למלא את חיינו בהם, אנחנו צריכים להתרגל לדבר עם אחרים גם כשטוב לנו. לאט לאט, כשנראה שזה אפשרי להרגיש טוב ולהגיד את זה בקול - הטוב הזה יגדל ונוכל להעביר את זה הלאה גם לסביבה וגם לילדים שלנו: אפשר להגיד לעולם שטוב לנו, בלי מסכות, בדיוק כמו שאפשר להגיד ההפך. כן, זה בסדר שלרגע יהיה לנו טוב ולרגע לאחר מכן יהיה פחות טוב, זה לא עין הרע אלא החיים עצמם: מנעד של רגשות ומצבים שחלקם תלויים בנו וחלקם פשוט לא. אז בואו לפחות ננסה שיהיה לנו קצת, אבל קצת, יותר טוב, ואם כבר זה קורה, שנדע להעביר את זה הלאה.

שרק נהיה מאושרים, בלי עין הרע.