זמן הטענה #16

בשבוע שעבר לא כתבתי טור. כמה שניסיתי לשכנע את עצמי שזה בגלל החג - ככה הגיעה אליי ההרגשה שהכי פחדתי ממנה: פשוט לא רציתי לפתוח את המחשב ולכתוב. התלוו לזה כמובן המחשבות הידועות והמורידות ממשפחת 'מה זה אומר עליי'. אז הסכמתי לעצמי לעצור, להתמודד ולצאת לזמן הטענה. אבא'לה ואמא'לה.

מחשב יקר, אני לא יכולה לפתוח אותך!

אין לי דרך אחרת להגיד את זה: יש ימים שאני לא יכולה לראות את המחשב שלי. לא יכולה לכתוב, לא יכולה ליצור, לא יכולה לפרסם, לא יכולה לעשות. תוכניות ענק ואפס מעשים. עכשיו תגידו: את? שהתחום שלך הוא דיוק, התפתחות אישית ומוטיבציה? את לא יכולה? אין מצב. ואני אענה: לא רק שיש מצב, הרגעים האלה הגיעו אליי ממש בימים האחרונים וגרמו לי לרעידת אדמה לא קטנה.

ימי החג היו הזדמנות מצוינת עבורי ליצור דברים חדשים שיושבים אצלי בארסנל העסקי ויש מלא כאלה. כולם בחופש, זה הזמן שלי ליצור וללמוד דברים חדשים (איך אני אוהבת!) אבל מה אני אגיד לכם? תוכניות לחוד ומעשים לחוד: לא רציתי. פשוט לא רציתי.

בהתחלה תירצתי: "נו, זה חג. תסכימי לעצמך. זה בסדר להיות בימי חופש. את זקוקה לזה" ועוד ועוד. אבל האמת היא שזה לא נכון: אני לא עמוסה יתר על המידה שאני זקוקה לימי חופש מהעשייה העסקית שלי ואווירת החג לא הביאה לי רצון לטיול רגלי עם חברים. האמת היא כזאת: לא היה בא לי. הטור השבועי של יום שישי? ממש לא. פוסטים לרשתות החברתיות? אני לא שם. פיתוח של דברים חדשים? לא ולא. לא יכולה להסתכל על המחשב. פשוט ככה. אבא'לה ואמא'לה.

"בהתחלה תירצתי: "נו, זה חג. תסכימי לעצמך. זה בסדר להיות בימי חופש. את זקוקה לזה" ועוד ועוד. אבל האמת היא שזה לא נכון: אני לא עמוסה יתר על המידה שאני זקוקה לימי חופש מהעשייה העסקית שלי ואווירת החג לא הביאה לי רצון לטיול רגלי עם חברים."

יש מצב שאני כבר לא שם?

המחשבות כרגיל הגיעו בכותרות: "מה זה אומר עלייך?", "הנה, את כבר לא שם", "את מרימה ידיים", "אין לך משמעת עצמית" ועוד ועוד. איזו סערה פנימית משוגעת. אני מכירה אותה.

אז בעקבות העובדה שאני כבר מנוסה, הבנתי שאני בתוך סערה שמתחוללת אצלי בראש. המחשבה שעלתה בי: "זהו, את כבר לא שם!" התחלפה בשאלה: "יש מצב שאני כבר לא שם?!" ולמזלי התשובה הראשונה שעלתה היא: "ברור שאת שם, תראי אותך בתחומים אחרים איך את בשליטה, את מתה על העשייה שלך, זה לא אומר כלום, שחררי ותנשמי. את צריכה רגע להיטען, בלי לחץ". וואלה זה עזר: הסערה המשיכה להתחולל ורק חיכיתי שתעבור אבל הבנתי: זאת רק סערה. אני לגמרי כאן. אפשר לחזור לנשום.

זמן הטענה

הסערות הללו מגיעות כל הזמן, בכל תחום והצעד הראשון הוא להכיר בזה. אני קוראת לזה זמן הטענה של הנפש. לא, לא מדובר בחופשה בסיישל, אלא להטעין את הנפש בכלים להתמודדות טובה יותר בסערות נפשיות על מנת לחזור לדרך שאנחנו רוצים ללכת בה.

על מנת לעבור את זה, דבר ראשון שצריך לעשות כאמור הוא להסכים לעצור, להתבונן בסיטואציה ולבחור להתמודד מתוך בחירה ולא בריחה: לבחור להסיט את המבט, לשחרר את ההתעסקות בסערה ולהתעסק במשהו אחר שעושה לנו טוב. לא לברוח להרגלים מזיקים ולעשות משהו שיתן לנו עונג בשלב הראשוני אבל יגרום לנו לכאב לאחר מכן כמו אכילה מופרזת, עישון, אלכוהול, קנייה מטורפת או כל הרגל מזיק אחר. אני מדברת מניסיון כמובן. במקום אלה אפשר לשאול: איך אני יכול/ה להתמודד בצורה הטובה ביותר שלא תזיק לי?

לכל אלה מתווסף החלק החשוב ביותר: אמונה. כפי שאנחנו יודעים כל הרגשה ומחשבה עוברות ולכן חשוב לתרגל את המוח להגיד את המנטרה: "אני יודע/ת ומאמין/ה שזה יעבור" או כל מנטרה שתזכיר לנו שאנחנו בשליטה. ברגע שנשלוט על המוח, נוכל לשלוט בסיטואציה, לעשות פעולות שיעבירו לנו את הסערה בטוב ולהאמין שנחזור למקום שאנחנו רוצים להיות בו.

"לבחור להסיט את המבט, לשחרר את ההתעסקות בסערה ולהתעסק במשהו אחר שעושה לנו טוב. לא לברוח להרגלים מזיקים ולעשות משהו שיתן לנו עונג בשלב הראשוני אבל יגרום לנו לכאב לאחר מכן כמו אכילה מופרזת, עישון, אלכוהול, קנייה מטורפת או כל הרגל מזיק אחר. אני מדברת מניסיון כמובן."

תוכניות ענק ואפס מעשים? להפך!

אנחנו נוטים להתבאס אם אנחנו עושים תוכניות ולפתע מגיעה סערה פנימית שמונעת מאיתנו לבצע את התוכניות המקוריות. עם הזמן למדתי שזה לא באמת "תוכניות ענק ואפס מעשים" אלא להפך: ההסכמה להתמודד עם הסערות גורמת לנו לעשות מעשים שמפתחים אצלנו מנטליות חזקה להתמודדות עם קשיים - ויהיו מלא כאלה. הפעולות הפנימיות הללו, גם אם לא נראות, משפיעות לטובה בכל תחום: העסקי, האישי, המשפחתי, הבריאותי ועוד.

בסופו של דבר, חשוב לזכור שהסערה היא אותה סערה והיא תגיע בתצורות שונות. החוסן המנטלי שלנו יעזור לנו להתמודד איתה טוב יותר מפעם לפעם ככל שנחזק אותו. זה בסדר לרגע לעצור ולהטעין את הנפש. עם האמונה בכיוון וניסיון ההתמודדות שתצברו, תוכלו לזהות את הסערה בזמן ולתת לה לחלוף. קחו אפילו את הטור הזה: ידעתי שארצה לכתוב את המילים האלה, רק הייתי צריכה לתת לסערה לחלוף ולתת להן לחזור אליי. וואלה, צדקתי.

אל תתפשרו, תדייקו,

יונה.