מקובל על מי? #18

התרגלנו להשוות בין יציבות תעסוקתית להצלחה בחיים ושלהישאר במקום עבודה או בתחום אחד לזמן ממושך זה סימן להתמדה ולהישגים, גם אם זה בא במחיר של האושר שלנו. לימדו אותנו לתת עדיפות לביטחון תעסוקתי על פני הגשמה אישית כי זה מה שמקובל. הגיע הזמן לעצור ולשאול: וואלה? מקובל על מי?

זה לא מקובל

כשאנחנו מתבגרים, מלמדים אותנו להעריך את היציבות בעבודה מעל הכל. אומרים לנו שלהחזיק בעבודה לאורך שנים זה סימן להצלחה ושעזיבה היא סימן לחולשה או לחוסר מחויבות. אנו מפנימים את המסרים הללו והם הופכים לחלק מתחושת הערך העצמי שלנו. אנחנו מתחילים להאמין שהערך שלנו כבני אדם קשור ביכולת שלנו להחזיק בעבודה למשך זמן מסוים.

הבעיה עם צורת החשיבה הזו היא שהיא נותנת עדיפות לביטחון תעסוקתי על פני הגשמה אישית. אנחנו נשארים בעבודות שלא גורמות לנו שמחה או מאפשרות לנו לצמוח, פשוט כי אנחנו מפחדים (בין היתר) ממה שאחרים יגידו אם נעזוב או נשנה כיוון. אנו חוששים שאם נפטר את המעסיק/ה לאחר פרק זמן קצר, הדבר יעיד עלינו דברים מסוימים (שאגב, לא באמת נכונים).

"הבעיה עם צורת החשיבה הזו היא שהיא נותנת עדיפות לביטחון תעסוקתי על פני הגשמה אישית. אנחנו נשארים בעבודות שלא גורמות לנו שמחה או מאפשרות לנו לצמוח, פשוט כי אנחנו מפחדים (בין היתר) ממה שאחרים יגידו אם נעזוב או נשנה כיוון".

ואם לא טוב לי

מגיל קטן הרגילו אותנו לתפיסה המתכנתת שאומרת: "נו אז מה אם לא טוב לך? לא תמיד יהיה לך טוב בחיים" ומגיל קטן בעצם היינו במסגרות שקבעו לנו איך "מקובל" להרגיש ולהתנהג, על אף העובדה שהמסגרות הללו לא התאימו לנו ולא גרמו לנו לסיפוק. עם הזמן התרגלנו להתרחק בכלל מהמחשבה שיכול להיות לנו טוב ביום יום והשארנו את "הטוב" רק לחופשות או לרגעים של בין לבין.

בעקבות כך, לעתים קרובות אנו מוצאים את עצמנו עושים דברים כי הם מקובלים על ידי החברה, גם אם הם נוגדים את הרצונות והמטרות האישיות שלנו. אפשר לראות את זה בהמון תחומים. זה בולט במיוחד בתחום התעסוקה: רבים מאיתנו נשארים בעבודות שכבר לא משרתות אותנו, פשוט כי אנחנו מרגישים שהעזיבה תגרור אחריה תגובות. השאלה שכולנו צריכים להתחיל לשאול היא: מי קובע מה מקובל? האם אנחנו באמת מוכנים להקריב את האושר והצמיחה שלנו רק כדי לעמוד בציפיות החברה? ואם לא טוב לנו?

מי מחליט מה מקובל?

למזלנו, בשנים האחרונות אנחנו עדים לשינוי העמוק (והמבלבל) שקורה לנו בו לאט לאט אנשים יוצאים מהמטריקס המחשבתי ומתחילים לשבור את הדפוסים שלמדנו עם השנים. הדבר מתבטא באינספור תחומים ובין היתר בעולם העבודה.

על אף שזה עדיין יוצא דופן, אנשים לאט לאט מסכימים לעצמם לשאול את השאלה הפשוטה: האם טוב לי במקום בו אני נמצא/ת או לא? ומתחילים לשים את הזרקור יותר ויותר על ההרגשה האישית שלהם מאשר על מה שמקובל בחברה החיצונית.

משפטים כמו "זה מה שמקובל", הופכים לאט לאט לשאלה: מי מחליט מה מקובל? והשאלה הקטנה הזאת עוזרת לנו להניע את גלגלי המחשבות, לשים את הזרקור עלינו ולבחון מה מקובל עלינו, מה עושה לנו טוב ולהשתחרר מהציפיות החברתיות של "מה זה אומר עליי". י'אללה איזה מסע מרתק.

על מנת להשתחרר מהציפיות החברתיות ולתעדף את ההרגשה שלנו, אנחנו צריכים ליצור קשר עם האני הפנימי שלנו ולשאול את עצמנו מה באמת עושה אותנו מאושרים ומסופקים. ברגע שיש לנו הבנה של מה אנחנו באמת מרגישים, נוכל להתחיל לעשות בחירות שמתאימות למטרות ולרצונות האישיים שלנו, כלומר למה שמקובל עלינו. משמעות הדבר עשויה להיות גם שינוי תעסוקתי שכבר אינו משרת אותנו (כן, גם אם זה אומר לשנות ממש אחרי שהתחלנו).

"משפטים כמו "זה מה שמקובל", הופכים לאט לאט לשאלה: מי מחליט מה מקובל? והשאלה הקטנה הזאת עוזרת לנו להניע את גלגלי המחשבות, לשים את הזרקור עלינו ולבחון מה מקובל עלינו, מה עושה לנו טוב ולהשתחרר מהציפיות החברתיות של "מה זה אומר עליי". י'אללה איזה מסע מרתק".

זה הכי מקובל עליי

המסע לעבר גילוי עצמי ותיעדוף הרווחה שלנו אולי לא קל, אבל הוא הכרחי לדיוק כל תחומי החיים שלנו. על ידי התמקדות פנימה ושאלה אם משהו באמת טוב עבורנו, נוכל לחיות חיים אותנטיים ומדויקים יותר בכל תחום.

בסופו של דבר, על כל אחד ואחת מאיתנו להפוך את התפיסה של מה "שמקובל" לשאלה הפשוטה: האם זה מקובל *עליי*? ברגע שהתשובה איננה תואמת לדרך "המקובלת", עלינו לבחון מה הדרך הנכונה בה אנחנו רוצים ללכת ולהתחיל ללכת בה, לתרגל יציאה מהקווים וליצור קווים משלנו, לשנות את הכיוונים בהתאם למה שמתאים לנו ולהתנסות בדברים חדשים שממלאים אותנו.

חשוב לזכור שהציפיות של החברה משתנות כל הזמן ומה שנחשב פעם "מקובל" אולי כבר לא רלוונטי או חשוב. אנחנו צריכים להתחיל לתעדף את הצרכים והרצונות שלנו ולהפסיק לדאוג כל כך ממה שאחרים יגידו או יחשבו ולהתמקד בהרגשה הפנימית שלנו. אפשר פשוט להתחיל בלהסתכל במראה, לחייך לדמות המשתקפת ולהגיד בקול: וואלה, אני מקבל/ת את עצמי. זה הכי מקובל עליי.

אל תתפשרו, תדייקו,

יונה.